מונחת בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 (להלן: "
חוק המעצרים").
כנגד הנאשם, אייל דמסה (להלן: "
המשיב") הוגש כתב אישום המייחס עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
נטען בכתב האישום כי ביום 1.4.11 בשעה 7:10 לערך, בחצר הבניין הממוקם ברחוב יצחק בן צבי 8 בחדרה, פנה המשיב למנוח זלמן פרנקנטל יליד 1946, אשר חזר אותו זמן מהמכולת השכונתית, וביקש ממנו סיגריה.
על רקע האמור, התפתח דין ודברים בין המשיב למנוח שלאחריו דחף המשיב את המנוח לרצפה ותקף אותו, באגרופים רבים ובבעיטות, המשיב דרך על ראשו של המנוח ועל צווארו באמצעות רגליו, כל זאת בכוונה לגרום למותו ולאחר שהחליט להמיתו. בהמשך לכך, רץ המשיב לביתו והצטייד בסכין, המשיב שב למנוח ששכב על רצפת חצר הבניין, מתבוסס בדמו, ודקר המנוח באמצעות הסכין 7 פעמים בבית החזה ובגב בכוונה לגרום למותו. כתוצאה מהמעשים המנוח נפח את נשמתו.
עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים כנגדו. זו הבקשה שבפני.
המבקשתהפנתה בטיעוניה לבקשה שהוגשה בעניינו של המשיב, בה היא מפרטת הראיות הקושרות המשיב למעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום, מהן: הודאת המשיב; שחזור שביצע המשיב בזירת העבירה; פרטים מוכמנים; עקבות נעליו של המשיב בזירה; דם המנוח על סוליות הנעל של המשיב; חוות דעת המכון לרפואה משפטית; חוות דעת מז"פ. מעבר לכך צוין כי העבירה המיוחסת למשיב הינה העבירה החמורה ביותר, המקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, וכן עולה חשש לשיבוש הליכי משפט, וחשש להתחמקות מהדין.
ב"כ המשיב בטיעוניה, הסכימה בשלב זה לקיומן של ראיות לכאורה, אם כי סייגה דבריה לנוכח העובדה כי חלק מחומר החקירה עדיין לא הועבר לעיונה, מכאן כי אין היא יכולה להתייחס לכלל הראיות לכאורה המצויות בתיק, ומשכך היא מיקדה טענותיה לבחינת חלופת מעצר בעניינו של המשיב. בא כוח המשיב, ציינה כי על אף חומרת העבירות המדובר הוא בבחור צעיר בשנים, בן 19, הלומד בפנימייה, ללא רקע אלים או עברייני, ותמיד נמצא במסגרת חברתית נורמטיבית. ב"כ המשיב הדגישה כי למשיב הייתה אג'נדה מסודרת לחייו, וניתן לתת בו אמון ולאיין מסוכנותו על-ידי השמתו בחלופת מעצר הכרוכה בתנאים מגבילים מחמירים, כגון מעצר בית מלא ואיזוק אלקטרוני. על כן מוצע על ידה, לבחון את עניינו של המשיב תוך היעזרות בשירות המבחן, ולבדוק התאמתו ויכולתו של המשיב לעמוד בתנאי חלופת המעצר, ככל שהדברים עניינם בחלופת מעצר מוצע על ידה, לשחרר מרשה לחלופת מעצר בבית אביו בחיפה, לחלופין בבית דודתו בנתניה.
דיון ומסקנות
ראיות לכאורה
כאמור, מלבד הסתייגות שהובעה על ידי בא כוח המשיב, מהבחינה העקרונית הצדדים אינם חולקים על הימצאותם של ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב. משכך בחינתנו תתמקד בבחינת המסוכנות העולה מהמשיב וממעשיו, ובחינת אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. מעבר לכך, אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום.
המשיב בחקירתו המשטרתית הודה במעשים המיוחסים לו:
"בסדר אני אגיד לך את האמת" [ש' 10 ע' 21 מתמלול החקירה מיום 13.4.11 מספר 133765/11-240/11]. וכך המשיב מתאר הסיטואציה שאירעה עמו באותו יום:
"ראיתי את המשה הזה ביקשתי ממנו סיגריה...פתאום הוא התחיל להשתגע עלי התחיל לקרוא לי ככה.. יעני 'כושי. אתיופי מסריח'.. 'לך תעבוד'...אם לא הייתי שותה לא הייתי עושה דבר כזה... אכלתי עליו סיבוב" [ש' 6-22 ע' 22 מתמלול החקירה מיום 13.4.11 מספר 133765/11-240/11] וכך המשיב תיאר את תרומתו לסיטואציה וחלקו במעשה:
"ואז תפסתי אותו ככה.. הפלתי אותו.. התחלתי להרביץ לו.. להביא לו בוקסים.. ואז רצתי הביתה.. הבאתי סכין... דקרתי אותו.." [ש' 2-18 ע' 25 מתמלול החקירה ציום 13.4.11 מספר 133765/11-240/11]. המשך חקירותיו חזר בו המשיב מהודאתו וטען לחפות, עם זאת הוא חזר שוב והודה במעשים המיוחסים לו, עת שלדבריו התלוותה חרטה למעשים והסביר התנהגותו בכך שהיה שיכור. המשיב שיחזר את הביצוע בזירת האירוע. בזירת האירוע נמצאו עקבות נעליו של המשיב [ראו מסמך מסומן 165]. כך גם ובהתאםלחוות דעת מומחה נמצא כי יש התאמה בין דם המנוח לדם שנמצא על סוליות הנעל של המשיב [ראו חוות דעת ד.נ.א מיום 15.5.11]. בהתאם לחוות דעת מומחה של מכון הרפואה, המעשים המיוחסים למשיב, מהם המכות הכהות כגון האגרופים והבעיטות; חניקת המנוח; דקירות הסכין, כל אלו תרמו להחשת מותו של המנוח [ראו דוח רפואי מסומן 168].
אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, הודאתו של המשיב במעשים, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק, ואין לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות. אלא שזוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המשיב ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עסוק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן.
השוו לדוגמא:
בש"פ 826/08
קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08);
בש"פ 868/08
חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);
בש"פ 10307/07
מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07);
בש"פ 9585/07
אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07).
יוער בעניין זה, כי ככל שבא כוח המשיב, תמצא מקום לחזור ולטעון בפני בנוגע להיעדר הימצאותם של ראיות לכאורה המספיקות לצורך מעצר עד תום ההליכים, פתוחה בפניה האפשרות להגיש בקשה לעיון חוזר.
עילת מעצר
וחלופת מעצר